מס קנייה בייצור מקומי

מה, לא רק ביבוא?

מס קנייה, המוטל מכוח חוק מס קנייה (טובין ושירותים), התשי״ב-1952, הוא מס עקיף ישראלי החל באופן שווה, ככלל, הן על טובין מיובאים והן על טובין מתוצרת מקומית. כיום מוטל המס על קבוצה מצומצמת יחסית של מוצרים, ובהם כלי רכב, חלקי חילוף מסוימים לרכב, משקאות אלכוהוליים ומוצרי טבק.

בעבר נחשב מס הקנייה בעיקרו למס מותרות, שהוטל על מוצרים יקרים אשר נתפסו כבלתי חיוניים. עם השנים השתנו תכליתו ומאפייניו, וכיום הוא מוטל בעיקר על מוצרים שצריכתם כרוכה בהשפעות חיצוניות שליליות. באמצעות המס מבקשת המדינה לצמצם את צריכתם של מוצרים אלה, או להביא לכך שהמשתמשים בהם יישאו, לפחות בחלקן, בעלויות הנגרמות לציבור עקב השימוש בהם.

מחלוקות בעניין מס קנייה עשויות להתעורר גם ביחס לייצור מקומי, למשל בנוגע לסיווגו הנכון של המוצר, לעצם החבות במס או למחיר הסיטוני שעל פיו יש לחשב את המס. בעקבות ביקורת עשויה רשות המסים להוציא ליצרן שומה. הליכי השומה במס קנייה בייצור מקומי דומים במידה רבה להליכים הנהוגים במע״מ: ניתן להגיש השגה על השומה, ובמקרה הצורך לערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי.

בעוד שביבוא מחושב מס הקנייה על בסיס ערך הטובין לצורכי מכס, בתוספת הרכיבים הקבועים בדין, בייצור מקומי מחושב המס על בסיס ״המחיר הסיטוני״ – המחיר שבו נמכר המוצר, בדרך כלל, מסיטונאי לקמעונאי. כאשר היצרן מוכר את המוצר ישירות לצרכן הסופי, או כאשר שרשרת השיווק חורגת מן המבנה המקובל, עשויה להתעורר מחלוקת בשאלה כיצד לקבוע את המחיר הסיטוני לצורך חישוב המס.